החופש הגדול עומד להסתיים, שנת הלימודים החדשה עם הוצאות העתק שלה בפתח וממש בצמוד אליה החגים. לא כמו כל שנה שנותנים לנו חודש להתאושש. הפעם הם מגיעים מיד. שבוע לאחר תחילת שנת הלימודים. והצמידות הזו גרמה לי לחשוב בימים האחרונים על המושג הזה של "עניי עירך קודמים". מה בדיוק המשמעות שלו. האם היא בכלל מתקיימת בימים שבהם אנו חשופים לקמפיינים מתמשכים של תמיכה בילדי העובדים הזרים, בזכויותיהם של הפליטים המגיעים אלינו בדרכים עקלקלות, במחוייבות ההומניטרית שלנו כלפי מסתננים כל חפצם הוא לעבוד ולהתפרנס בכבוד.
אני חייב להודות. אני כן בעד עניי עירי והקדימות המגיעה להם על פני כל האחרים. לפני מספר ימים שמעתי את אחד מנציגיה הבכירים של אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בישראל אומר שאולי כדאי שהיה מגיע לכאן על תקן של פליט או עובד זר, הוא בוודאי היה זוכה ליחס טוב יותר מזה שמקבלת העדה כולה מהציבוריות הישראלית. ויש משהו בדבריו.
אם נחשוב על זה לרגע. מתי ראינו קמפיין של ישראלים טובים בעד זכויותיהם של יוצאי אתיופיה, מתי ראינו לאחרונה המוני ישראלים יוצאים להפגנה נגד הפלייתם של יוצאי אתיופיה במערכת החינוך. בהפגנות האחרונות היו מעט אנשי ארגונים והרבה אנשים מהקהילה וזהו.
מתי ראינו אלפי ישראלים יוצאים להגנתם ולקידומם של ערביי ישראל המתחננים לתעסוקה בשכר הגון וללא השפלה. מתי ראינו את הישראלים נוסעים ליישובי הפריפריה למפגן של הזדהות עם עובדים ישראלים שעומדים לאבד את מקום עבודתם הגם שזה משלם להם שכר מינימום בלבד.
מתי לאחרונה הזדהינו עם מצוקתן של אמהות חד הוריות הנמקות תחת המצוקה הכלכלית ההולכת וגוברת וכל מה שהן מבקשות זה למצוא עבודה שתאפשר להן לגדל את ילדיהן בצורה הטובה ביותר ולעבוד במקביל בעבודה. מתי לאחרונה יצאנו להפגין בעד זכותם של נכים שאינם עובדים לקבל קצבת נכות שתאפשר להם גם לרכוש תרופות וגם אוכל באותו חודש ממש. או למשל ממש יצאנו כולנו לרחובות כדי להגן על זכותם של מפוני גוש קטיף לדיור, לתעסוקה לחינוך ולתרבות.
ועוד לא דיברנו על הקשישים, על אלו הזקוקים לתרופות ובשביל לרכשן צריכים לותר, במקרה הטוב, על תשלום חשבונות ובמקרה הרע פשוט על אוכל. לא דיברנו על מאות אלפי הישראלים שהביטוח הרפואי שלהם הוא כלכך עלוב שהם צריכים לחכות שנים, כן כן שנים כדי לעבור ניתוח ליישור גב, או החלפת מפרק או ברך כי פשוט אין להם ביטוח עדיף, או שיא, או מיוחד, או מיוחד זהב והם פשוט מחכים בתור.
זה לא שאין מי שאכפת לו, שאין מי שפועל ומי שעושה. אבל זה לא בשיח הציבורי היומיומי שלנו. אנחנו פשוט לא שם. זה לא מצטלם מספיק טוב. זה יותר מידי קרוב אלינו כי מדובר באנשים כמונו, כי אולי אנחנו יכולים להיות שם באותו המצב ולכן יותר קל לצאת לקמפיין למען הזרים, האחרים. זה אולי נשמע נורא אבל אולי נודה סוף סוף על האמת? הרבה יותר קל לנו לסנגר על מי שאנחנו ממילא לא חייבים להם שום דבר מאשר לאלה שיכולים להיות השכנים המעצבנים שלנו. אלה שחושבים שהכל מגיע להם. אולי לא הכל אבל מגיע להם כי הם אזרחי המדינה הזאת והם חלק ממנה בזכות לא בחסד.
ואני לא רוצה לראות שוב בטלויזיה את התורים בדרך לעמותות המזון, אני לא רוצה לקרוא על מצוקתן של אמהות שלא יודעות איך לרכוש לילדיהן את הציוד לבית הספר. לחשוב על כך שבמגזר הערבי לא מופעל, כמעט, פרוייקט ארוחה חמה וכן, שיש ילדים שסובלים מחוסר בטחון תזונתי.
אני רוצה שאנחנו כחברה נקום ונגיד עד כאן. אפשר לעזור למי שרוצים אבל עניי עירנו קודמים. כי הם חלק מאיתנו.
רן מלמד, אזרח שאכפת לו, עיתונאי בעברו ובנשמתו ומוסיקאי בגעגועיו
